כילדה שאהבה לקרוא, בעלת אוצר מילים עשיר יחסית,שכתבה שירים בגיל 16, מורת דרך בבגרותה,מאלה שתמיד שואלים אותן "תגידי ,את מורה?", אני מתפלאה בכל פעם שאני נזכרת בקושי בו נתקלתי בשיעורי הספרות בתיכון, אי שם באמצע שנות השמונים.
אי הבנה בסיסית את המורה, מבוכה מול הכיתה כשלא ידעתי מה זה "בדמי הליל",
"החטא ועונשו" אכן היה בעיני עונש אך לא הבנתי מה חטאי,מה שלא מנע ממני לשמור את הספר בספריתי המכובדת עד עצם היום הזה,ליום בו אהיה מספיק בוגרת כדי לכבוש אותו ואת עצמי.
היו עם זאת, כמה נקודות אור בחושך הספרותי:
התאהבתי ב "המאהב "של א. ב. יהושע, (הצליח לי, לאהוב משהו מתכנית הלימודים,אך לא אהבתי את הנבירה המשעממת של המורה בספר. אי אפשר פשוט לקרוא ולהנות?)
ואהבתי את מה שנקרא אז ואולי גם היום "שירה צעירה", כלומר לא ביאליק וטשרניחובסקי שגם הם
עלא- כיפק כשאתה במצברוח הנכון אלא רביקוביץ, וולך, גולדברג, זך, אלתרמן, עמיחי, אבידן ,פן.
התאהבתי בזה.סך הכל, מה יש לא לאהוב בשירים על אהבה ,על כאב ועל נופים?
שירים ברורים,רעיונות ברורים, לחנים שמתחברים למילים ומעצימים אותן, מה יש לא לאהוב?
כתבתי אז שירים בעצמי, זכיתי להוקרה של בית הספר. אני , התלמידה הבינונית מינוס.
מאז עברו שנים והשירה ,בעיקר זו המולחנת, היא ששרה ודיברה אלי. עד היום אני גאה על כך שאני יודעת אלתרמן בעל- פה. עם זאת ,זו לא חכמה להכיר ולאהוב רק את מה שמוכר מהמדיה.
החכמה היא להגיע גם אל השירה הלא מולחנת, שאינה של אנשי ענק כגולדברג, רביקוביץ, רחל,
אלתרמן ,עמיחי, זך,פן,רטוש, גלבוע ועוד. שירה שאנו כציבור מפסידים משום שאנו לא נחשפים אליה,שירה ששמורה לתכניות חבויות בשעות מאוחרות או לימי שישי אחר הצהריים כשאולי פותחים את הטלויזיה במקרה וגם אז מעבירים תחנה. שירה שברובה מעלה אבק בספריות. שירים שהרעיונות שבהם מסוגלים לגרום משהו למישהו כך שישנה משהו בחייו,או פשוט ייהנה.
שירה עברית נפלאה שאינה מגיעה לתודעת הציבור ומן הראוי שתגיע.
קניתי ספרי שירה ,גם קיבלתי במתנה, כמעט שלא קראתי בהם אך שנים רבות סרבתי להפטר מהם.
אולי פעם זה ידבר אלי...?
לפני ימים מספר קראתי מאמר על מצב השירה בארץ,לפיו למרות ריבוי האתרים העוסקים בה, למרות סדנאות לא מעטות לכתיבת שירה, הרי שבסופו של דבר היא נחלתם של מעטים. מעטים כותבים אותה ומצליחים לשווק אותה, ברוב המקרים במימון עצמי, ומעטים הקוראים אותה.
המצב השתנה בסוף 2008, בשבת גשומה אחת, מול תכנית טלויזה בערוץ 8.
עליתי צפונה לגליל התחתון ממרכז הארץ בתחילת 2009, לפני כשנה וחצי.
גרתי עד אז במושב ליד גדרה. השפלה הפנימית, למי שמבין. אנשי גוש דן קוראים לזה דרום בשעה שגאוגרפית איזור זה הוא הכי מרכז הארץ. הגעתי לשם ב 2005 ללימודים וחייתי את חיי בצנעה.
עבודתי היתה כרוכה בשעות ארוכות ובימי שישי ולכן בשבתות הפנויות רציתי רק לנוח ולרבוץ וכך הגעתי לתכנית, סרט בערוץ 8 בו תוארה אשה אחת שגרה באחד המושבים. ביתה היה מוקף במטעי אפרסמון בשלכת, בפרדסים רטובים מגשם, בשדות עד קצה האופק והכל היה מוכר מאד. נוף מסויים שיש בודאי יפים ממנו אך אין כמוהו.
היה ברור שהיא משוררת, השירים שלה היו שזורים בסרט, מפתיעים ומרתקים על הטבע, על הנשיות, על דעות של אנשים. בשלב מסויים היא הלכה לבקר את אלמנתו של ס.יזהר וקראה לה "שכנתי".
או אז הבנתי שמשוררת זו היא גם שכנתי שלי משום שס. יזהר ז"ל גר באחד מישובי גדרות, ממש ליד מקום מגורי אז.
הופתעתי מהיופי עד כדי קניית ספרון עם לקט משיריה. הרגשתי נפלא. שירה מדברת אלי.
זוהי המשוררת אגי משעול ,משוררת מוערכת וותיקה שההחשפות אליה בגיל 40 ,כשכבר הבנתי שאינני משכילת הדור אך גם לא חשבתי שאני לגמרי בורה הפתיעה לטובה . אף פעם לא מאוחר להתוודע.
בתקופה ההיא התמודדתי עם גוש לא ברור בצואר הרחם, עם דעותיהם החלוקות של הרופאים, עם בדיקות, עם חששות ולבסוף עם אונקולוגית מתל השומר שהתעקשה על הוצאתו . כמובן שלניתוח יש הכנות והמתנה וכך ישבתי במרפאת הנשים של תל- השומר, מחכה .
קראתי ספר, בהיתי קמעא ,קמתי ממקומי ואז ראיתי את זה.
על קירות המרפאה היו תלויים בדי קנווס עם שירים של אגי משעול . שירה שתלויה על הקיר,
מנוקדת , יפיפיה וזמינה.
ההתוודעות אליה ולשיריה וצרוף המקרים של זה דרך סרט ותוך זמן קצר גם דרך בית החולים נגעו לליבי ושימחו אותי ורציתי גם.
ראיתי כמה פשוט לחשוף אנשים לשירה.
חדשיים לאחר מכן עליתי צפונה, אל ביתי החמוד שבכפר- קיש, "בית בקיש".
סידור של בית לוקח זמן, בדרך כלל יותר ממה שחשבנו,אך בסופו של דבר מתנוסס שיר של אגי משעול על אחד מקירות "בית בקיש",שיר בשם "יום שני". זהו, אני בבית.
היד עוד נטויה.לפני מספר חדשים התודעתי באותה מידת מקריות למשורר בלפור חקק, ששיריו הנהדרים והברורים להפליא היוו השראה לציוריה המופשטים והעוצמתיים של האמנית אורנה אדורם.
הכרנו לפני כשמונה שנים, היא היתה ארכיטקטית שהתמסרה עם הזמן לציור. במשך שנים קיבלתי ממנה מיילים על בסיס חדשי והיה ברור לי שמתי שהוא נפגש. אכן, נפגשנו בטבריה שם היא ובלפור הציגו את תערוכתה המצליחה "בין שבילי המילים" כשמעל לכל שיר היה תלוי הציור שבהשראתו צוייר.
שיר על הקיר,מנוקד וברור לכל וחוצב לבבות ומעורר מחשבות ומרחיב את הלב ואת הדעת.
בעתיד הקרוב יהיה גם שיר משירי בלפור חקק ב"בית בקיש" ויש סיכוי שגם ציוריה הנפלאים של אורנה אדורם,למימוש חזוני ליצירות אמנות ותרבות בבית.
ראיתי מה השיר על הקיר עשה לאנשים שהסתכלו עליו וקראו אותו .לכל מיני אנשים. הרעיון הכללי של שירה על הקיר והשיר הספציפי גרמו גם לאנשים שלא היינו חושבים שקוראים שירה על בסיס קבוע לפני השינה (למרות שאף פעם אי אפשר לדעת, הכנסת אנשים לתבניות היא שגיאה גסה כלפיהם וכלפי עצמנו) לעצור את כל מעשיהם ולהשתאות מול היופי. השיפוצניק שלי, למשל. עיניו שהביעו הפתעה נעימה היו
רכות ומפוייסות ואני יודעת שגם ליבו וגם דעתו התרחבו ואני שמחה להעניק את זה ב "בית בקיש".
אני אוהבת את זה ומאמינה בזה.
שרה יפת, בית בקיש, מקום שקט ואסטטי, קרוב לטבע ולשטח, לשביל ישראל ולנוף התבור. מקום להשראה וליצירה אינטלקטואלית ופרטית. לאמנים, סופרים, משוררים ואנשי רוח.
